ר"ן על יומא א׳ א

יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וכו'. מפרש בגמ' לכל הני איקרי עינוי וגבי יום הכפורים חמשה ענויים כתיבי והני חמשה הוי דשתיה בכלל אכילה ומפרשינן בגמרא דכי קתני אסור דמשמע דאפילו באכילה איסורא הוא דאיכא אבל כרת ליכא אחצי שיעור קאי דהיינו באכילה פחות מככותבת ובשתיה פחות ממלא לוגמיו דהיינו שיעורייהו כמו שנכתוב לפנינו בס"ד אבל האוכל ככותבת או השותה מלא לוגמיו כרת נמי מיחייב ובאידך כולהו דהיינו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה איסורא הוא דאיכא אבל כרת ליכא ויש מי שאומר עוד דהני מדרבנן בעלמא הוא דאסירי ואע"ג דבגמרא מפקי להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והיינו דמקילינן בהו ואמרי' המלך והכלה ירחצו את פניהם ותנן נמי והחיה תנעול את הסנדל ד"ר אליעזר וחכמים אוסרין ומדאסרי רבנן על כרחך בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר' אליעזר ובגמרא נמי אמרינן דף עז: דמי שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילינן בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו והיינו נמי דאמרינן בגמ' הני חמשה ענויין כנגד מי ומדאמרינן כנגד מי ולא אמרינן מנא לן משמע דמדרבנן נינהו ולא בעי אלא אם יש להם שום רמז מן התורה כך העלו בתוספות וקשיא לי מדתני' בגמרא דף עד. אף על פי שאמרו אסור לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ועל השותה ועושה מלאכה בלבד ואם איתא דהני ענויי אחריני מדרבנן בעלמא נינהו היכי שייך למימר בהו ולא אמרו ענוש כרת דהא אפי' איסורא דאוריי' נמי ליכא לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מרבויא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאוריי' נינהו אלא דלא מיחוורא לי הא דתניא לקמן דף עח: התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרוחצן ולסוכן וכמו שנפרש עלה דההיא בס"ד והא הני ודאי לתענוג עבדי להו ואי מנעין הני מנייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאוריתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועול מדפסיק ותני התינוקות מותרין ולא אשכחינן בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרין בכולן ואפילו על ידי גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצרכו של תינוק אף על פי שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן ואפילו בידים וכדמוכח בפרק יוצא דופן דף מו: גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה וכמו שכתבתי בפרק בתרא דר"ה בס"ד אלא אי אמרת מדאורייתא נינהו היכי שרי:

המלך והכלה ירחצו פניהם. מפרשי' בגמרא מלך משוס דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך והכלה שלא תתגנה על בעלה:

והחיה תנעול את הסנדל. לפי שהצינה קשה לה:

וכתבו בתוס' דמספקא ליה לרבי' יצחק ז"ל אי חכמים דאוסרין במתני' קיימי אמלך וכלה או לא ונפקא לה מינה משום דקי"ל כרבנן ואי לא קיימי אמלך וכלה מותרין הן לרחוץ פניהן ביוה"כ ואי קיימי אסורין דקי"ל כרבנן אבל רבינו חננאל ז"ל פסק כר' אליעזר משום דאמוראי מפרשי מילתיה ושקילו וטרו אליבי' כדאיתא בגמ' וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהביא בהלכת מימרייהו דהנך אמוראי וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שביתת עשור:

ולענין חיה לא איתפרש בגמרא עד אימת מקריא חיה לנעילת הסנדל ומסתבר דעד ל' יום לפי שכל הזמן הזה הצינה קשה לה כדאמרי' בפ' מפנין דף קכט: לחיה עד שלשים יום כלומר שאין מטבילין אותה בתוך ל' יום משום צינה ורב אחא ז"ל כתב בשאילתות דכל ל' יום אסורה להתענות ולא נהירא שאם הקלו בנעילת הסנדל דאסורא בעלמא היא וכדכתבינא לעיל דלא נקל באיסור כרת ועוד דאם איתא בפ' מפנין דאמר שמואל לחיה שלשים יום ואמרי' עלה למאי הלכתא ומהדרינן לטבילה לימא לתענית אלא ודאי לענין תענית דיינין לה כדאמרינן בפ' מפנין שס לענין חלול שבת דחיה שלשה שבעה ושלשים הלכך לענין תענית ג' ודאי אינה מתענה שבעה אמרה איני צריכה מתענה והולכת ואם לאו מאכילין אותה מכאן ואילך הרי היא ככל הנשים לתענית יוה"כ:

גמ' הני חמשה ענויין כנגד מי וכו' ובעשור לחדש. דחומש הפקודים:

ואך בעשור. דשור או כשב או עז:

שבת שבתון וכו'. בכולהו כתיב תענו ועניתם: